ב"ה
מוקדש לחן שביקשה סיפור ל'בין המיצרים'.
רציתי פרה. לא צרה, פרה! אבל כל מי שפגשתי, ואמרתי: אני רוצה פרה! פרה! כולם אמרו: לא לא פרה! פרה זו צרה.
אבל אני חשבתי: אח! היה היה פעם לכל עקרת בית הגונה הייתה פרה הגונה. פרה כמו של צ'אפלין, שהוא רק שורק לה שריקה של סרטים
אילמים והיא תופיע בדלת כמו חלום, והוא דרך הדלת חולב אותה באלגנטיות ישר לקפה הכהה של הבוקר הבהיר!
או... פרה כמו של הודית כפריה שיש לה רפת עץ בירכתי הצריף המשפחתי, וגם עגלה קטנה נולדה שם, והיא יוצאת כל בוקר וערב להביא
לפרתה סל עשב, ועושה חלב חם לכל בני הבית!
מי יתנני פרה. שאלתי בן דוד רפתן. נו, מה תייעץ לי? והוא אמר: פרה של היום זה לא פרה של פעם! פעם כל מי שרצה יכל, היום כל פרה
רשומה במשרד ממשלתי ואי אפשר להעביר בעלות, פרה זה לא רכב, פרה זה ביורוקרטיה ומסמכים ואישורים, וטרינר צמוד וכספים, ואסור
להעביר פרה שלך לאף אחד אחר... והוא הוסיף: למה לא עז או כבשה? זה רצון פשוט. נו... נאנחתי, מי יכול להשוות פרה לעז? החלב שלהן לא
אותו סיפור, הכמות שלהן, הזבל שלהן, ובעיקר החן, החן...
כמה חברים קנו לי פרה, כזאת לבנה עם כתמים שחורים וקפיץ שמותחים והיא קופצת. בני בן השש צייר לי פרה, בגודל טבעי, אך לבסוף
הסתבר שזה בכלל הפר שהולך לבית המקדש (איך לא שמתי לב, הרי בפירוש הוא צייר לו קרני זהב!). הפר הזה עולה לקורבן ואני התחלתי
להרגיש קורבן של הנסיבות. איזו מן מציאות זו שאדם רוצה פרה ואי אפשר לו...?!
מחד, באתי בין המיצרים, ומאידך ראיתי בפר מסר-משמיים, שהדרך היחידה להתקרב למשהו טוב באמת היא... להקריב משהו שממש יקר
בעיני. הרי כל העניין של הקורבנות הוא להתקרב. להתקרב למציאות הזאת של הטוב הכי מושלם כמו שרק טוב יכול להיות. בפירוש אומרים
לנו: 'הדם הוא הנפש', תני משהו שמדגדג לך בנפש חפצה...
והרי לי היה יקר רק דבר אחד: שתהיה לי רפת, ופרה חולבת בה. אבל מרוב שרציתי התחילו לי מיחושים ובאתי בין-המיצרים: נהייתה לי צרות -
עין (על פרות של אחרים שזכו והיו לרפתנים) וגם... צרות-לב (על מר גורלי בעולם ועל הדור הזה...). וגם... צרות-מוחין (לא יכולתי לחשוב על
שומדבר אחר). וגם... צרות-יד (התקשיתי לקנות חלב לילדים שכל כך ביקשו כי אם זה לא חלב שלי אז מי). אני שאתמוך בחלב זר, לא חלב
ישראלי ולא חלב כוכבים...?.
הלכתי לרופאה (לא רופא בהמות, אלא הומאופתית), אמרתי לה: נהייתה לי צרות.
שאלה ההומאופתית בצורה אמפאטית: עם איזו חיה את הכי מזדהה? שאלתי: את רצינית? מה הקשר? אך היא התעקשה: פרה או תרנגולת?
אולי משהו אחר? כמובן, אמרתי, פרה. בהחלט פרה.
היא נתנה לי תרופה נגד התבהמות.
* * * *
קיצורו של דבר, מצאתי אצל רבי נחמן עצה לרפואה. הייתי בטוחה שאצלו בגינה הייתה פרה, לפני מאתים שנה, ובכל זאת הסכמתי להקשיב לו.
הוא כתב: "יש להפוך צרה לצורה".
עד כאן לשון קודשו.
וראיתי שאצלי מרוב להיטות לעניין הפרה נהייתה לי הפרה. הפרת זכותי הבסיסית להיות אדם-בצלם, שמסתדר גם במציאות בה פרה זה
אי-אפשרות. כי ביורוקרטיה, כי עיר, כי אין מרעה, אין איפה לאחסן באלות קש, ומאיפה נביא לה פר בעונתה, ותלתנים, וגם בעצם לה לא יהיה
טוב כאן, וגם לי זה לא פשוט בעצם...
הסתכלתי למציאות בעיניים, אולי בזכות התרופה ההומיאופתית.
* * * *
מפה לשם, נמצאה הישועה באופן שלא העליתי על הדעת, כי אכן כך הוא: שכל הישועות (שנותנות צורה לצרות), כל הישועות הן מעל-הדעת,
ואי אפשר לשער איך הן יהיו. והצורה שקיבלה הפרה החולבת שכל כך נכספתי לה, אפשרה לי בסופו של עניין להניח אותה על השיש במטבח,
ולהניח לי לנפשי...
ומקרה שהיה כך היה: הצטרפה משפחה שלמה לקורס פרמקלצ'ר וכמובן שלא יכלו לשלם עבור כולם, וכיון שהם משווקים מכשיר פשוט שעושה
חלב שקדים, הם הציעו לי לשלם באחד כזה. חששתי מעוד מכשיר חשמלי בבית, אלה לא חביבים עלי כלל. אך האבא הבטיחני שלא אצטער.
כבר חודשים רבים עברו מאז ולא הצטערתי. אני מאכילה את פרתי אגוזים ושקדים והיא גומלת לי בחלב בכל עת שאחפץ וללא טרוניות.
אנחנו בתקופת בין המיצרים... ונמאס לנו! אנחנו רוצים להתקרב ועייפים מקורבנות! רוצים לעלות לרגל למקום גבוה, במקום לשלוח מרגלים
אחרי אהובינו! רוצים לשמוח בקיומנו ולהתקיים בכבוד במקום להתנצל על קיומנו ולשלם משכנתא! רוצים נחלה לכל משפחה במקום אחדים
שיש להם אדמה ולא משתמשים בה, ורבים שמשתוקקים לאדמה ואין להם! ובמקום עבדות לחומר ולזמן, רוצים עבודת אדמה ועבודת ה'!
זאת נראית לי הדרך להגשים את כל זה: להפוך צרה לצורה, כל אחד ואחת בתוך עצמיותו, 'ליבבתיני אחותי כלה', כל עניין הקורבנות הוא בתוך
הלב, עבודת הלב. ונזכה לראות במקום דם בא ועולה לנגד עיננו אדם. כל פרה בתורה.