הזכות לחושך/ טליה שנידר

סיפורי פרמקלצ'ר על המקום שלנו

ב"ה

חושך גמור. בלי פנסים. לא חושך מקפיא כמו חושך מצרים, אלא חושך רך, מואר בירח וכוכבים. איפה איפה עוד אפשר למצוא כזה מצרך נדיר...?

יש אפילו שם לגעגוע הזה בעולם-חובב-המושגים שלנו. קוראים לזה 'זיהום אור', לומר שהעולם, לא רק עופות לילה ותנים, גם בני אדם, העולם צריך את ברכת החשיכה. החיות צריכות חושך כדי לצוד או למצוא מסתור, האדם צריך חושך בשביל הנשמה.

זיהום אור... זה אומר ש, בלי חושך אין אור אמיתי. או איך שאמרו את זה פעם באזורנו: "מחושך לאורה גדולה". כי החושך נותן לנו את הזמן ללכת לאיבוד, ולא לראות זו זכות, שרוב האנשים ויתרו עליה מרצונם, והם מאירים את הלילה, ולובשים משקפי לילה. באמת מרשים! איזה צימאון יש לנו לאור גדול...

דמיינו לכם: אתם מדריכי טיולים, ושולחים אתכם להדריך טיול במקום שאתם לא מכירים. ברור לכם שאתם לא מכירים, אבל אומרים לכם זה פשוט מאוד אי אפשר ללכת שם לאיבוד. אז אתם מסכימים. הקבוצה מגיעה למקום. עד שכולם מתארגנים, אוכלים סנדויצים, בינתיים המורה שלהם מסתודדת איתכם בצד, ומספרת לכם איזה בושה וחרפה פעם שלחו אותה לטיול והמדריך לא ידע את הדרך, בושה וחרפה ממש! ואתם אומרים בחיוך, באמת בושה, אבל אני מדריך כאן כבר כמה שנים טובות, אל תדאגי את בידיים טובות. ובסופו של דבר, אתם הולכים לאיבוד.

סוף טוב הכל טוב, אתם מגיעים לאיזו תחנת שאיבת מים מהנחל למטה, ומשם מתקשרים ומסדרים הגעה של האוטובוס, והמורה שקודם התלוננה, ועכשיו היתה צריכה לרדת דוך באבנים על נעלי עקב, מחייכת ואומרת: "לא נורא זה יכול לקרות לכל אחד"... לפעמים אנשים הולכים לאיבוד. אבל באמת, כמה כבר אפשר ללכת לאיבוד בארץ כל כך קטנה. מהר מאוד תפגוש מישהו.

לפני איזה זמן הייתי בגליל, וקפצתי לבקר את אחותי. הגעתי בקלי קלות. לפני שיצאתי אחותי אמרה לי: תסתדרי? אמרתי לה (אופס, נפלט לי...): 'בעזרת ה'...'. והיא אמרה: השם לא יעזור לך אם תלכי לאיבוד. אמרתי בטח שכן, והיא צחקה. ויצאתי. ואכן, פניתי במקום לא נכון, ועוד שעה שבת, ופתאום קלטתי שאני מסתובבת במעגלים, ובעצם הלכתי לאיבוד. הנוף היה כל כך יפה, שלמרות שקצת התרגשתי, עדיין נהנתי נורא. איזה הוד גלילי!

כשהגעתי, בחסדי ה' כמובן ששלח לי שליחים טובים (עצרתי במכולת של דרוזי עתיק יומין, ואחד הלקוחות נסע בדיוק בכיוון שלי, כך שנסעתי אחריו עד למחוז חפצי, והגעתי רבע שעה לפני שבת), קיבלתי נזיפה מכולם: את רואה, אמרו לי. אם היה לך פלאפון זה לא היה קורה. את צריכה גי'פי אס.

מיד עניתי: חס וחלילה! הרי אז לא אזכה שוב ללכת לאיבוד לעולם!

איך זה קרה לנו, שכל כך איבדנו את כושר הניווט שלנו, מעטים יודעים באיזה כיוון השמש שלהם זורחת ומאיזה חלון. אנחנו מובילים קבוצות לשום מקום, או את עצמנו לשום מקום, כך או כך, עם או בלי ג'י פי אס, אנשים כבר לא יודעים איפה הם. כשאני לא יודעת איפה אני, אפילו באור יום, זה קצת כמו להיות בלילה.

אבל בשביל ללכת לאיבוד בלילה צריך אמונה, ככה זה כשלא רואים בעיניים כלום. כל המקומות נראים אותו דבר, ולא זוכרים אם את זה כבר ראיתי, או לא, והמוח מתקהה או מתכהה, מצד אחד, אבל גם מתעורר ונדרך מן הצד השני. לדריכות הזאת אני קוראת אמונה. וההיפך ממנה הוא ספק וציניות.

ללכת לאיבוד באפילה גמורה, או בהר, שניהם מביאים אותי לאותו מקום שיש מי שמכוון את צעדי. ובטח לא הגעתי לכזה חושך סתם. וזה מה שהבן שלי הקטן, קורא : הר אפל, כשהוא מתכוון לערפל.

זהו דוקא עירפול החושים שמחדד את החושים, למשהו פנימי ועמוק וחשוב הרבה יותר.

ממליצה לוותר על מכשירי התמצאות ותאורה עודפת, ולחפש חושך. זה בטוח יביא את האור שכולם ישמחו בו.

'כי הנה חושך יכסה ארץ וערפל לאומים, וכבוד ה' עליך יזרח וכבודו עליך יראה'. כמו שאומרים בהבדלה של שבת.