בוהיניה לפני שמיטה
בקצה הרחוב שלנו עץ בוהיניה ענק, עגול צמרת, יפהפה, רחב עלים, פרחים סגולים-ורודים ענקיים פורחים מלוא הרחוב בכל אביב,
ותענוג עוד יותר אז לעבור על ידו. בבוקר כשאני מחכה עם הילדים לרב שאוסף אותם, אני שוטפת ושוזפת עיניים בירוק האדיר שלו.
אספתי ממנו זרעים וגידלתי את בניו, אחד מהם שתלתי גם בקצה השני של הרחוב...
איזה עץ, הוכחה מתוקה לכך שאין בעולם עץ שהוא עץ סרק, כי אז מה אם פריו אינו מאכל לאדם, האם רק מאכל-אדם זה מה שקובע
לכאן או לכאן? הרי פריו מאכל לציפורים ולעכברים וללטאות, ועליו מאכל לזחלי פרפרים, וכל כולו, בלי אומר ובלי דברים, פשוט עושה
ומקיים את העולם כשליח נאמן: גשם העולם צריך? העץ נברא ליצר ענני גשם ולחות באוויר? משב רוח נעימה העולם מבקש? צינת עליו
תביא גם רוח לעולמך. אויר נקי מלוא הריאות, שהיה מי שאמר משושלת חב"ד ש'איך בוחרים היכן לגור? במקום בו יש חינוך טוב, שכנים
טוב ואויר טוב'? והרי לך האילן, אשר זה עתה חטאת-בלשונך וקראת לו סרק, מייצר גם אויר נקי. שליח נאמן הוא שאמרתי.
בוקר אחד פשטו עליו גנני המועצה וגדמו את כל צמרתו, וגררוה לאן שגררוה. שאלתי אותם 'ומה?' אמרו לי: 'שמיטה גברת'.
עמדתי מהצד והסתכלתי בו, והתביישתי. הוא עמד שם בשיממונו, נכלם כל כך, כמו אדם שנתפס עירום ברחוב. לא... גרוע מזה, כמו אדם
שחשב לתומו שהוא טוב ומיטיב, ומאיר עיניים לבריות סביבו, ופתאום ניגשו אליו וסטרו לו על פניו ואמרו לו: מי צריך אותך בכלל.
משום מה הגננים מכלים את כל זעמם על העצים והאבנים לפני השמיטה. או אולי הם פשוט רוצים לגמור את הדלק במיכלי ציוד ה'גינון'
שלהם, לפני שהשמיטה תתחיל...
מה עשה להם הבוהיניה היפהפה שהחליטו להתעמר בו קודם שמיטה? אולי פשוט נטפלו אליו כי לא היה להם עץ אחר להיטפל אליו...
הוא היה נמוך ונוח לגובה ידיהם... ואולי הם רק מחפשים להוכיח שהם מתפרנסים בכבוד, ועושים משהו?
משונה, כמה ימים קודם שנטפלו לו, פניתי אליהם והצעתי לתרום להם עצים לשתילה לאורך הרחובות לפני שתתחיל השמיטה.
עצי פרי כבר אסור - הם אמרו לי במבט מצומצם וצר, ואני - צר היה לי. כן, אבל עצי סרק מותר עדיין ורצוי - אמרתי אני עונה להם
בשפתם, ושולחת מבט לעבר הבוהיניה, לוודא שהוא לא שמע את הגנאי שנאלצתי להטיל בו.
הם סירבו. לשתול חדש הם לא רוצים, רק לתחזק את הקיים. אך מה אם אין קיים לקיים. כשהלכו ניגשתי אל הבוהיניה הגדומה, עמדתי
אליו סמוך, שמעתי את בכיו החרישי, מסוף העולם ועד סופו, ואמרתי לו: 'גלינו מארצנו ורחקנו מעל אדמתנו, תכף יום כיפור, בבקשה
סלח לי, עץ עצה עצמי אתה, לא הועלתי לך הרבה'. שבוע קודם לכן השכנים מן הבניין ממול, החוזרים-בתשובה שבהם כמובן, שתלו
חמישה עצי פרי לא רחוק מהבוהיניה. התנחמתי בהם.