כאישה, כאם, כמי שחיה ופועלת בארץ ישראל, איזו משמעות יש עבורך לט"ו בשבט?
"ט"ו בשבט תמיד גורם לכולם לצאת לשתול, אך למעשה על פי מקורותינו זוהי כבר סופה של עונת הנטיעות באדמה. זה כן זמן מעולה להכין ייחורים - כלומר שתילים של עצים, ותבלינים מפיסות ענפים, אך תשרי הוא הוא ראש השנה לנטיעות ולירקות, ובין ראש השנה לחנוכה - עיקר תקופה הגשמים והקרירות - זה הזמן הנכון לשתול עצים במרחב, כדי שיקלטו באדמה וישרישו לפני החום והיובש.
"בכל אופן, כדאי תמיד לשתול, בתנאי שמשקים את מה ששתלתם במהלך הקיץ. למה? כי אנחנו צריכים עצים. ממש כמו שאנחנו צריכים עצות טובות. אילנות טובות ליהנות בהם בני אדם. מלבד הפירות שהם נותנים, עצים משנים את האקלים, וזו פעולה שכל ילד וילדה יכולים לעשות. חשבו ומצאו שאם כל משפחה בארץ תיטע שבעה עצים בשנה ותטפל בהם למשך שני קייצים - האקלים בארץ יתרכך לאין ערוך. כולם מכירים את החוויה של הליכה בתוך חורשה באמצע הקיץ - הקרירות המחייה הזאת.
"ט"ו בשבט הוא קודם כל חגם של שבעת המינים שנשתבחה בהם ארצנו, אבל הוא גם זמן להיזכר בעצים של יעקב אבינו: עצי זימרת הארץ, המזמרים בעולם. למה מזמרים? כי הם נותנים פרי בלי השקיה בכלל. והם כוללים את השקדים, הפיסטוקים, שזיפי בר ותפוחוני בר, חרובים ועוד ועוד".
מה העירוניים של היום, שמעולם לא אכלו ירק שגידלו במו ידיהם צריכים לדעת על עבודת האדמה?
"עבודת אדמה לא שייכת בלעדית רק לחקלאים, אלא לכל אדם. התורה מדברת בשפה של חקלאים, וכל אדם באשר הוא מתרגש ממראה של פרי או ירק הגדל לנגד עיניו. היום יש התעוררות גדולה של החיבור בין יער לעיר. אותן אותיות. סתם? לא יתכן. כל ירושלמי 'של פעם' יודע שבין הבניינים בירושלים אפשר למצוא עצי פרי וחורשות, שניטעו לא כל כך מזמן. האם נניח לתופעה הזאת להיעלם? הרי ירושלים צריכה גינון נאה. היום כל גנן צריך להיות קצת יערן, וכל יערן קצת גנן. וכך נחזור לטפח את השטחים הריקים שבין הבניינים. גינות קהילתיות הן צו השעה היום!
"בשתי השמיטות האחרונות הייתה התעוררות עצומה של אנשים מכל המגזרים לקום ולשמוט. מאות גננים לא דתיים בחרו לשמוט. למה? מה קרה להם? השמיטה היא החיבור הכי עמוק שלנו לתנועה של השפע של האדמה. הרש"ר הירש מסביר ששפע ושבע הן אותן מילים. היום יש בתי ספר בארץ שלוקחים את סדרות מערכי ההדרכה שאני יוצרת - ובליווי ספרי הילדים האקולוגיים שכתבתי - משנים את התודעה של התלמידים על הנושא ועל חשיבותו".
למה לא עדיף לקנות ירק בחנות וחסל? בינינו, אם היינו חוזרים לימי קדם וכל אחד היה מגדל את תוצרתו בידיו, לא היה מספיק אוכל לכולם?
"נכון. אבל רק כמעט. באמת, יותר אקולוגי לתמוך בחקלאי מקומי, ולקנות ישירות ממנו, מאשר לגדל עוד שק של תפוחי אדמה. מה שאומר: לא לקנות בסופר, אלא 'לעשות מנוי' אצל אחד ממאות החקלאים הזעירים שמגדלים בארץ, תוך שמירה שלא לזהם את האדמה ואת מי התהום, וגם לא לזהם לנו את הצלחת בחומרי דישון רעילים כימיים. ולקנות מהם בכל שבוע. יש הרבה חוות זעירות כאלה שמספקות תוצרת מקומית מעולה, ומונעים את הניצול של חקלאים.
"אבל. יש אבל.
אנו מחזירים את גידול המזון לבין הבניינים בעיר, וגם על הגגות, כמו הפרויקט על גג בניין כלל בירושלים ליד השוק, או בדיזינגוף סנטר תל אביב. זהו מעשה חינוכי. מי שלא טעם ירק ישר מן האדמה - לא טעם ירק מימיו. ילדים ש 'לא אוהבים ירקות', מתחילים להתענג על פרי ידיהם.
ילד שהצליח להנביט זרע, וראה אותו מתפתח, וטיפל בו מקבל בטחון עצמי עצום. לא כל שכן מבוגר, או זקן. בגינות קהילתיות אנשים מתרגשים עד דמעות מאכילת תוצרת כפיהם. אולי זה מעט, אולי זה קטן - אבל קטן זה יפה. הפשטות של היצור העצמי נוגעת עמוק בלבבות".
רגע מרגש בעבודת האדמה...
"כל נבט שעולה - זו התרגשות. כל סלט קטן אפילו או חביתה עם קצת ירק שגידלת בעצמך- מעוררת את הלב. רש"י כותב שגינת הירק היא 'כצחצחות הנפש'.
"בספרי 'חוג טבע' - ספר עב כרס עם תמונות צבעוניות המתארות את העשייה שלי עם ילדים ומבוגרים במשך עשרים שנה - אני מתארת אינספור דברים קטנים וגדולים שכל אחד יכול לעשות כדי להתקרב לאדמה. למה חוג טבע? הטבע מלשון 'הטבעה' - הקב"ה הטביע בעולמו חוקים שאנו נקראים לציית להם. החוקים הללו הם תמיד מעגליים, חגים במעגל. לכן חוג טבע. זו אחת הדרכים המרגשות ביותר לדעת את ד' המהלך בגן".
רגע מעציב...
"אין. מה שיפה בעבודת האדמה הוא שגם כאשר משהו לא עולה יפה, לא מצליח, וזה קורה המון, השתיל פשוט 'נבלע באדמה' - מתפרק ומתמוגג בתוכה עד שאף אחד לא יודע שהוא היה אמור לצמוח כאן.
"כוח ההתחדשות הזה הוא אחד מחוקי הטבע, חוגי הטבע המרכזיים המחיים ביותר באדמה. כל גנן וגננית נחשפים אליהם. אם הגנן נעצב מכך שה'עיצוב' שלו לא הצליח – יש לו עוד מה ללמוד ביראת ד'... זה אומר שהוא לא מקבל את השותף השלישי בגן, שמחליט אם מעשיו יצליחו אם לאו".
איפה הבצורת של השנה תופסת אותך ואת העשייה שלך?
"מעולם לא הבנתי איך מישהו מתלונן על גשם שמבטל לו טיול, או הורס לו את ההופעה החיצונית, או שסתם לא מתחשק לו חורף עכשיו. אין כמו חורף, אז ד' בכבודו משקה את הגן. מערכת ההשקיה הכי נפלאה בעולם, היא ההשקיה שאותה שולח ד'. גננים נושאים עיניים לשמיים כל הזמן. השנה שתלנו בסתיו, אבל הגשם לא בא. לא מתחשק לנו לצאת ולהשקות, כי הרי זה הזמן שנועד לנו לנוח, וד' משקה ומגדל את הצמחים. אני כמעט ולא משקה, מחכה לד' שיגמור את המלאכה. בחורף זה לא הזמן לפתוח ברזים וטפטפות.
"יחד עם זאת, כבר ראינו בעבר, שד' כל יכול. וגם שנה שהתחילה כשחונה, פתאום הקב"ה הוריד בבת אחת את כל כמות הגשמים שאנו זקוקים לה בתוך שלושה ימים...
אמנם אין כמו תפזורת גשמים, קצת גשם בכל שבוע, אבל לו יתברך יש תכניות משלו.
"בימים כאלה מה שכתוב בכל מזוזה מתעורר לנגד עיננו ביתר שאת: אם אנחנו נשמור על מצוותיו ונבחר בחיים של תורה והסתפקות - לא יחסרו לנו טל ומטר. זהו הסכם הגשם העתיק בינו יתברך לבינינו.
"היום זה כל כך ברור: הסגידה ל'אלהים אחרים', אלוהים של חומר - עשויים מחומרים מעשי ידי אדם כמו כסף זהב ועץ, מפסיקה את הגשמים. קניונים היום מעוצבים כמו מקדשים. רדיפה אחרי קניות ושופינג - זהו סוג של עבודה זרה של דורנו".
איך, בכלל, הגעת לחקלאות? האם חקלאות היא לא עבודה גברית בעיקרה?
"גברית? חווה הייתה בגן, הרבה לפני המצאת המחרשה. המחרשה היא חלק בלתי נפרד מן הגירוש מגן העדן, חלק מאכילת עץ הדעת, שגורמת לנו עד היום לרצות לזרז תהליכים, מהר יותר, תיכף ומיד. למעשה האדמה היא כוח נקבי, המוזן על ידי הגשם שהוא כוח זכרי, האדמה היא מקבלת והגשם משפיע. נשים מבינות את ריפוי האדמה באופן שונה מהאופן הגברי בו מתנהלת חקלאות אקסטנסיבית של מונו קולטורה (שיטת החקלאות בת ימינו, בה שותלים מין אחד בלבד בכל פעם רי.י.). בשיטה בה אני נוקטת כאשר בונים את האדמה נכון, תהליך אוורור האדמה מתרחש באופן טבעי. בחקלאות ברת קיימא אין חורשים, אין הופכים את היוצרות: השורשים נמצאים למטה ואנחנו לא אמורים להפוך את האדמה. העשבים נחוצים לבריאות האדמה והם אינם רעים. אין דבר כזה עשבים רעים. העשבים מזינים את האדמה במינרלים וחומרי תזונה. זה מביא ראייה מאוד נשית לפיה לכל דבר יש תפקיד, דבר לא מיותר והכל נועד לתיקון העולם".
הילדים שלך מתחברים לעשייה סביב האדמה והארץ?
"בספרי 'חוג טבע' תראי את ילדיי מככבים. בוודאי שהם מתחברים. קודם כל הם יונקים את זה במטבח של הבית, בגינה של הבית, בכל אופן ההתנהלות של הבית. זה טבעי להם. אין מדברים אצלנו על חשיבות הסביבה, זה פשוט נמצא. זה חלק מה'ואהבת' גם אהבת ד', וגם אהבת החבר. שומרים מאוד שלא יצטרכו לוותר על דברים שיש לילדים 'רגילים'. שיקבלו אותו דבר. מוותרים על חטיפים עם מונוסודיום, או עם צבעי מאכל, אבל כן מקבלים חטיף לשבת, וחלה לבנה לשבת ליד לחם השאור שלנו. אין להם צורך לחפש אצל השכנים השלמות לחסרים. ביחד עם זה הם יודעים שיש קו אדום. שאמא לא קונה פלסטיקים שנשברים אחרי רגע, שאמא מעדיפה לקנות בגדים בגמ"ח, שאמא כותבת ומלמדת את זה, שיש להם במטבח מעדנים טבעיים שמותר מהם כמה שרוצים כמו גלידה ביתית מפירות, או גרנולה ביתית. הם יודעים את ההבדל בין עוגה של בית הכנסת לבין עוגה של אמא בלי סוכר... הם רואים הכל כערך יהודי שיש בו צניעות ואכפתיות לבריאה, והפחתה של הרצונות הטובעניים שהאנושות מפציצה אותנו בהם, ואשר פלשו לצערי גם לעולם הדתי בדמות פרסומות מפתות של דברים שאין לנו בהם צורך של ממש. כתבתי ספר ילדים על איכות הסביבה יהודית, שנקרא 'יש תורה בסביבה' ילדיי גדלו על זה. בעלי מאוד תומך בזה. כמו כל ספריי, הספר מודפס בדיו על בסיס סויה ועל נייר אקולוגי מיערות ברי קימא. הילדים היו נוכחים בתהליך ההדפסה, והם שמחים להיכנס לחנות ולראות ספרים של אמא".
לו היית מרחיבה את פעילותך בתחום עבודת האדמה, לאיפה בדיוק היית לוקחת את זה?
"אני מרחיבה פעילות בלי הרף. מטפחת שתי גינות קהילתיות, מלמדת בכל מקום שמזמינים אותי, עובדת עם ארגונים גדולים וכותבת מערכי הדרכה לכל המגזרים שעוסקים תמיד בחיבור לאדמה מתוך היהדות ומתוך התורה. רק בשבוע שעבר יצא לאור ספרי התשיעי, כמו כל ספריי בנושא איכות הסביבה מעשית. אני יוצרת ערכות יצירה מן הטבע לבתי ספר, הכל טבעי טבעי, כדי שהילדים יבואו במגע עם חומרים שמחיים את הנפש, ושלמורים היום אין גישה אליהם, מכיוון שכל מה שמוכרים בחנויות יצירה עשוי מחומרי גלם מעובדים פלסטיים. מלמדת נשים ומקימה גינות. ומודה לד' על כל העשייה".
מסר להעביר לאומה?
"בעניין שימור העצים והטבע. החלום שלי הוא שכל ספרי הקודש בארץ ישראל יודפסו על נייר אקולוגי ובתהליך הדפסה ירוק. זה יהיה לדעתי קידוש שם שמיים עצום. לצערי הרב אני הוצאת הספרים היחידה בארץ שמדפיסה כך היום. בתי דפוס גורמים לזיהום של מי התהום וכריתת יערות. אפשר אחרת, והיום זה נגיש. החלום שלי שכל רב שמוציא ספר, ייקח על עצמו לפרסם את ספריו רק על מצע מזין, שלא פגע בבריאתו של ד', לא בטיפת מים ולא ברגב אדמה. זאת בנוסף להדפסת הספרים בארץ ולהשבת עטרה ליושנה גם בתעשיית הדפוס. חשוב לחזק את ידי העושים במלאכה כאן בארץ ולא להדפיס בטורקיה ובסין".