ארץ ישראל מכונה ‘ארץ זבת חלב ודבש’, מה הכוונה בכך? חלב הוא תוצר של שדות מרעה, צאן ובקר. ודבש הוא תוצר של שדות מרעה, מרעה לדבורים. מכאן שהשפע בברכה הזאת הוא לא שפע של חקלאות פולשנית, מונוקולטורית. אלא שפע של בר! התורה מלמדת שכאשר אנחנו מניחים לשטחי הבר לשגשג ומצמצמים את החקלאות האנושית על שטחים זעירים בתוך אזורי המגורים שלנו, דוקא אז, מתקיים שפע. כשיש יותר מקום לטבע- והאחו, הבתה והחורש מתחדשים- צפוי לנו שפע. את זמן ההתחדשות הזה יכולה לאפשר שמיטה אמיתית.
שמיטה אמיתית מבוססת על שש שנות מעשה ששואפות לקראת שנה של שבע, שפע, עצירה מבורכת. צריך להשתדל הרבה במשך שש שנים כדי להגיע מוכנים לשמוט בשנה השביעית. בלי ששת שנות המעשה וההשתדלות בהן אי אפשר להגיע מוכנים לשמיטה ולייצר שפע מקומי בר קיימא. על כן בניתי תכנית עבודה מסודרת לשש שנים ואת זה אני מעבירה לתלמידי בשיעורים ובספרים שלי. בכל קורס פרמקלצ’ר שאני מלמדת, יש שיעור המתמקד בשנת השמיטה. השנה גם העברתי הרצאות ממוקדות בנושא, הוצאתי ספר בשם “חללית השמיטה” והעלתי סרטון ליוטוב של שיעור המלמד כיצד להתכונן לשמיטה בששת שנות המעשה.
החיבור בין סביבתנות מתקדמת (פרמקלצ’ר) לבין ידע מסורתי יהודי קדום, בדרך לקיום מצוות השמיטה בצוותא, הוא מדהים. כמתכננת ומורה לפרמקלצ’ר מזה עשרים שנה ובעלת תשובה מזה אחת עשרה שנה, החיבורים מפליאים בעיניי, ואני רוצה לשתף אחרים בתובנות אלה. תכנון פרמקלצ’ר עוסק בלימוד תבניות טבעיות ככלי להגעה לשפע. כשאני קוראת במקורות היהודיים, אני רואה בכל מקום דיבור על חקלאות וחברה. הדגש בשני המקרים הוא על העשייה המשותפת. החברה שעומלת ביחד ליצור שפע. גם המילה “מצווה” מלמדת על הצוותא, הביחד. השמיטה מכריחה אותנו להפוך להיות צוות, והיא עצמה סוג של ‘תכנון לקטסטרופה’ כמו שקוראים לזה בפרמקלצ’רית. תכנון פרמקלצ’ר נקרא גם ‘תכנון לקטסטרופה’ כי המתכננ/ת צריכים לקחת בחשבון את הסצנה הגרועה ביותר האפשרית, ולכוון את התכנון כך שיתן מענה לכל צרה שלא תבוא. ‘להפוך צרה לצורה’ כמו שרבי נחמן אומר. הציווי על השמיטה עושה לנו אותו דבר, אבל לא מסתפק בגינה פה גינה שם, אלא בהכנה של עם שלם למצב של ‘אין’. העבודה המשותפת בששת שנות המעשה היא שמאפשרת מנוחה מתוך שפע בשנה השביעית.
כדי להתכונן באמת לשנה השביעית של מחזור השמיטה, ולהגיע מוכנים למצב בו נוכל להתפרנס רק מהשפע של ששת שנות המעשה שחלפו להן, אנחנו חייבים לרצות לצאת מראש של צרכנים תלותיים. לעת עתה, אנחנו לא מסוגלים נפשית להכיל את ההזדמנות שהשמיטה מציבה לנו. אחרי אלפיים שנות גלות שהפכו אותנו בטעות מעם של חקלאים ובעלי מלאכה לעם של סוחרים, צרכנים ואנשי הייטק ש”גלו ורחקו מעל אדמתם”, היכולת לשמוט התנוונה בנו. תפסנו אחיזה ביותר מידי דברים. לכן צריך להתכונן לאט לאט. הבשורה המשמחת היא, שזה בדיוק מה שאנחנו עושים. במודע או שלא במודע.
יש מימד של התחדשות בשמיטה, בריאה חדשה. במישור האישי אני חווה את ההתחדשות גם כמורה. ישנו קושי להתחיל שוב מא’ עם כל קבוצה שבאה כדי להגיע לעומק עומקים. ההתגברות על הקושי נובעת מאמונה בכך שה’ נותן לכל אחד תפקיד שעליו לעשות לקיומו של עולם. מבחינתי, זו המשמעות של “קיימות”. התחדשות וקיימות, הן יסודות של שמיטה. שמיטה היא אמונה שכאשר משתפים פעולה עם החוקים הטבעיים שהקב”ה טבע בעולמו, אזי מגיעים לשפע אמיתי בר קימא. שבע היא תבנית שקוראת לנו לשמוט, להרפות, להניח לדברים להתנהל על פי טבעם מבראשית. נאמר “לא בכוח השם”, במקום בו יש מאמץ, שם אין השם. זהו לימוד אינסופי שרבדיו נוגעים בכל תחום ולא רק בחקלאות. אלא גם בבית, במידות, בחינוך ובתזונה. בשבילי כל שבע שנים זה עולם חדש. זכיתי לשמור שלוש שמיטות, כל אחת מהן היתה התקדמות. אני מקוה שהשמיטה הבאה, כמו זו, תפתיע אותנו לטובה. שנמשיך לגדול. ככל שההרפיה גדלה, כך ההבנה מעמיקה.
